כל בא לצבא. בכל מקום כתיב כל הבא לצבא. זולתי בזה המקום. ולאו דבר ריק הוא. והענין דנכלל בזו התיבה משמעות אחרת. היינו כל הכשר לכך. כמו לשון הנביא יחזקאל ט״ז ט״ז לא באות ולא יהיה. דמשמעו שם לא כשר הדבר ולא יהיה. וכן ביארנו בס׳ דברים י״ח כ״ב לא יהיה הדבר ולא יבא יע״ש. ובל״א אומרים (עש קומט ניט צו) כך הפי׳ כאן ולמדנו שלא כל שהיה מבן שלשים שנה נמנה כאן. אלא מי שראוי למשמרת הקודש. והיינו דאיתא ברבה טעם שהיה מבני קהת בני שלשים פחות משליש ולא כבני גרשון ובני מררי. הוא משום שהיה הארון מכלה והורג בהם. ותמוה שהרי נמנו קודם שהגיעו לכך. אלא ה״פ בשביל שהתבוננו בסכנה שלפניהם ממה שראו מכבר בשעת הקמת המשכן ופירוקו בימי המלואים שמי שנגע בארון ולא היה מוכשר לכך ניזק. ע״כ לא נמנו בכלל נושאי המקדש ונכנסו בכלל טפלים:
לעשות מלאכה באהל מועד. אין לפרש מלאכת המשא דא״כ יהא מוכח מכאן דהעברת ד״א ברה״ר מיקרי מלאכה. ובר״פ הזורק לא משמע הכי. אלא פי׳ מלאכה עשיית כלי קודש אם נדרש לעשות מחדש איזה כלי שרת וע״ע להלן כ״ג. וע׳ מש״כ לעיל ג׳ ל״א. וא״כ פי׳ לצבא למשא שזהו עיקר עסק בני קהת:
לעשות מלאכה. בפ״ע אם יהא נדרש גם לזה:
ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו׳. יש להתבונן על שנוי הכסוים ואופני הקיפול שבין כ״א וא׳. ובל״ס שכ״ז מיד ה׳ עלינו להשכיל על תכונת כל כלי שרת שראוי להיות כן. והנה ראשית השנוי הוא בארון הקודש. שבכל כל״ש היה בגד תכלת למטה וכסוי עור תחש מלמעלה. ובארון הקודש להיפך. והענין דבגד תכלת מורה על הנהגה למעלה מן הטבע כעין כסא הכבוד. ועור תחש נעשה לשמירה בדרך מחול וגשם וכדומה. מעתה נבין דכל כלי שרת כל א׳ מורה על פרט כמו השלחן על מלכות והמזבח הפנימי על כה״ג כדאיתא ביומא פ׳ בא לו לענין הזירים שעליהם. והמנורה על כח פלפולה ש״ת כמש״כ ר״פ תצוה ובפ׳ אמור וכל אלו אף ע״ג שמקורם למעלה בקודש ובהשגחה פרטית על כל מתנשא בישראל. מכ״מ לפי הנראה לעין אדם באו בהשתדלות האדם להגיע לכך. מש״ה הבגד תכלת למטה ועור תחש למעלה משא״כ הארון להיפך כליל תפארתו נגלה לעין כל שהוא למעלה מטבע אנושי והארון נושא את נושאיו. מכ״מ גנז הקב״ה גם בו הליכות הטבע עד שמכ״מ היה נישא ביד אנשים מש״ה בא עור תחש למטה ובגד כליל תכלת למעלה:
ושמו בדיו. כבר ביארו התוס׳ יומא דף ע״ב א׳ דלא ששמו ממש. שהרי כבר היו הבדים עליו אלא משום שהיה בעמידה הבדים יוצאים למזרח ובולטין בפרכת כשני דדי אשה. ובשעת המסע התקינו שיהיו יוצאים משני הצדדים בשוה. זהו כוונת התוס׳ וגו׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ה י״ד ט״ו:
ונתנו עליו וגו׳. היו כלי השלחן מונחים על השלחן בבגד תולעת שני. והשלחן לבדו בבגד תכלת מפסיק בין השלחן בין כליו. ולא כמו כלי המנורה. היינו משום דשלחן בא למלכות כמש״כ. ואין מלך בלי ראשי העם סביביו. אבל מכ״מ הוא מופשט מהם. ומוראו עליהם מבלי יהא רגיל עמהם כ״כ. גם אופני הנשיאות ראש שלהם משונים. דהמלך הוא מושגח פרטי ממקור עליון ב״ה. מש״ה הונח בכסוי תכלת. משא״כ סנקליטין שלו תלוי בדעת המלך ואין להם השגחה פרטית יותר משארי ב״א. מש״ה פרוש עליהם בגד תולעת שני:
ולקחו בגדתכלת. הקדים במנורה לקיחת הבגד קודם שהזכיר את המנורה ולא ככל כלי שרת שבפרשה. ללמדנו דכח פלפולה ש״ת בעי׳ סיעתא דשמיא לעמלים בה עוד קודם שהגיעו להיות ת״ח. שיהיו יכולים להגיע לבסוף לכבודה:
וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה וגו׳. ללמדנו שהרב עם התלמידים הוא מוכרח להיות בצוותא אחת. והיו עיניהם רואות את מוריהם ומשמשים אותו. וכולם מושגחים בפרטות כמו הרב כן התלמידים. ומש״ה היו הכל בבגד תכלת אחד:
ועל מזבח הזהב וגו׳. כבר ביארנו שהוא נגד כהונה גדולה. ובאשר אין מוכרח לכה״ג שיהא כהנים הדיוטים סביביו. מש״ה הונח מזבח הזהב בפ״ע בתכלת ובעור תחש:
ולקחו וגו׳. נגד כהנים הדיוטים וגם המה משרתי עליון המה ומושגחים בפרטות מש״ה גם המה נתכסו בבגד תכלת מלמטה:
ודשנו את המזבח וגו׳ בגד ארגמן. באשר כח עבודה היא במזבח החיצון. ושפע ברכה בא ע״י מזבח החיצון שמזין כדאיתא בכתובות ד״ח. ואפי׳ קטרת שעל מזבח הפנימי מוכרח להביא הגחלים ממזבח החיצון. מש״ה בא עליו בגד ארגמן שהוא בגד מלכים ומי שיש לו שפע עשירות:
פקודת כל המשכן וגו׳. גם זה פקודת אלעזר שהוא היה הסגן שהוא ממונה בכל הנעשה במשכן:
בקדש. בעבודת הקרבנות הוא היה מצוה להביא בכל עת לפי הצורך:
ובכליו. היינו במשא הכלים ובהבאתם לעבודה כדתנן במסכת תמיד אמר להם הממונה כו׳:
וחיו ולא ימותו. יוסיפו חיים ולא יכרתו. הראב״ע. פי׳ כל קדושה נותנת חיים לנזהר בהם כראוי. ומכרית למי שאינו נזהר כראוי. ועובד אדום ובניו יוכיחו שנתברכו הרבה בשמירת הארון כראוי:
ושמו אותם איש וגו׳ ואל משאו. אין הכונה שיפרשו מי ומי ישא הארון וכדומה. שזה היה גם במשא גרשון ומררי. כמבואר ברבה פ״ו. ותו א״כ על משאו מיבעי אלא אהרן ובניו יעמידו את נושאי כל כלי קודש אל המשא משום שהיו הכל מכוסה ואם לא היו עושין כן היו בע״כ מגביהין הכסוי כרגע לדעת איזה כלי הוא. וזהו שפירש הכתוב עוד
ולא יבאו לראות כבלע. פי׳ כהרף עין. וכמו באכילה שהבולע בלי לעיסה אינו נהנה מאכילתו אלא רגע הבליעה. כך הרואה ואינו משביע עינו נקרא שהוא בולע. והזהיר הכתוב שלא יראו אפי׳ כבלע את הקודש:
גם הם. משמעו שנשא כבודם באיזה פרט כמו שנשא בני קהת במשא קודש הקדשים כך ב״ג היו מיוחדים באיזה פרט ויבואר בסמוך:
לביתאבותם למשפחותם. כאן הקדים לבית אבותם. משום שיחוסו על מררי הוא משום שהיה בכור לאביו. מ״ר:
כל הבא לצבא צבא. בבני קהת ומררי כתיב כל הבא לצבא. וכאן כתיב לצבא צבא. ולאו דבר ריק הוא. והענין דיש לדעת דבני גרשון היו מיוחדים במעלה בשיר שבשעת עבודה. כמו בימי דוד ושלמה היה אסף מבני גרשון הראש קודם להימן מבני קהת ובביאורי על הספרי הוכחתי הכי מברייתא שם. וזהו משמעות לצבוא צבא. דצבא לחוד משמעו איזה התמנות של כל אדם בביתו או בעירו. ועוד משמעו צבא קיבוץ אנשים לד״א כמו הנשים הצובאות. ולצבוא צבא משמעו מצביאים את הקיבוץ. והיינו עבודת השיר דבקיבוץ כדאיתא בערכין פ״ב. וברבה איתא לצבוא צבא אלו שוערים לעבוד עבודה אלו משוררים. והיינו דכתיב כאן לעבוד עבודה. ולא כתיב לעבודה כמו בבני מררי. אלא כדרשת הגמ׳ בערכין דף י״א במקרא עבודת עבודה. עבודה שבעבודה הוי אומר זה השיר וע״ע לעיל ג׳ כ״ב:
לעבוד עבודה. וכן בבני מררי כתיב לעבוד את עבודת א״מ משא״כ בבני קהת כתיב לעשות מלאכה. היינו משום דב״ג וב״מ אם נתקלקל איזה דבר תקנו זה הכלי כדאיתא שבת פ׳ הבונה בקרש שנפל בו דרנא. מש״ה מיקרי עבודה לעבודה שמכבר. משא״כ בבני קהת אם נתקלקל איזה כל״ש לא היו מתקנים אלא עושים מחדש כדאיתא פ׳ המזבח מקדש דסכין שנפגם אין מתקנים משום הכי כתיב לעשות מלאכה מחדש:
לעבוד. עבודת התיקונים ולהעמיד בשעת הקמה:
ולמשא. בשעת מסע:
מכסהו. הוא של עורות אילים מאדמים. ולמ״ד שלא היה אלא מכסה אחד עם התחש. מכ״מ נקרא זה של אילים מאדמים סתם מכסהו. משום שהיה מונח על רוב המשכן היינו על ההיכל. משא״כ עורות תחש לא היה מונח אלא על קודש הקדשים וזהו מלמעלה כמש״כ בפ׳ תרומה:
כלי עבודתם. כלי האריגה וכדומה שנצרך לתקון:
ואת כל אשר יעשה להם. המעשה והתיקון עצמו. ועבדו. לא שיצוו לעשות אלא שהמה בעצמם יעבדו:
ופקדתם עליהם במשמרת. ממונים שישמרו שיהיה המשא כפי הצווי על ידי אהרן ובניו:
ומשמרתם. ראש השמירה שיהיה הכל על מקומו ביד איתמר:
למשפחותם לבית אבותם. כבר כתבנו טעם השנוי מלשון דכתיב בב״ג לבית אבותם למשפחותם. דיחס ב״ג הוא משום שנולד ראשון לאביו מש״ה כתיב תחלה לבית אבותם. משא״כ בבני קהת ומררי:
לכל עבודתם באהל מועד. וכן להלן ל״ג. משמעו משום דב״מ היה עסק עבודה בפרוק והקמה מרובה מעסק המשא על העגלות מש״ה כתיב בלשון שנראה דמשאם טפל לגבי עבודת הקמה והפירוק:
ומיתריהם לכל כליהם. שנצרך מיתרות לקפל הכלים שבידם:
ולכל עבודתם. שנצרך מיתרות לתקן הקמת המשכן יפה וכדומה:
ובשמות תפקדו וגו׳. כל קרש נקרא בשם קרש א׳ ב׳ ג׳ וכדומה. כדי שבשעת הקמה יעמוד כל קרש שזכה לקנות מקומו שלא במק״א. והיינו דאי׳ בירו׳ דמס׳ הוריות דקרש של צפון לא עמד בדרום. וכן עמודים ואדנים. וע׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ו כ״ד:
ביד איתמר וגו׳. כאן היה מתחלה נמסר לאיתמר. ולא כעבודת ב״ג שהיה מתחלה עפ״י אהרן ובניו:
ונשיאי העדה. לחלוק להם כבוד כן הוא ברבה. שנראה מזה שנטפלו במניינם שהמה הלוים באים בשליחות כל ישראל בעבודת המשכן. וכדכתיב לעיל ג׳ ז׳ ח׳ שעבודתם הוא משמרת בני ישראל:
אלפים וגו׳. ביארנו לעיל טעם שהיה מעט לפי ערך מספרם מבן חודש משום שהיו כמה אנשים מבן שלשים שלא נפקדו לעבודה מפני פחד שלא היו ראוים לכך:
על פי ה׳ ביד משה. מה שנטפל אהרן במנין הקהתי. היה למוד ביד משה אע״ג שלא בא בדבור מפורש. כי אם שיהיו נמנים כמו בדגלים וכדומה דכתיב הדבור גם לאהרן. ומכאן מבואר משמעות ביד משה. וכמש״כ בספר ויקרא ס״פ צו ובפ׳ שמיני ובפ׳ בחקתי עפ״י הגמ׳ כריתות דף י״ג שאינו אלא בכח משה מה שלמד והוכיח מדבר ה׳:
ויהיו פקודיהם למשפחותם לבית אבותם. האי לבית אבותם מיותר. שהרי כבר כתיב במקרא ל״ח. והרי בקהת ומררי לא כתיב שתי פעמים לבית אבותם. וכן בכל מספר השבטים בפ׳ במדבר. אבל תחלה יש להבין השנוי דכתיב בקהת ובני גרשון למשפחותם ולבית אבותם. משא״כ בכל המקומות דכתיב לבית אבותם. אלא הענין דכבר ידוע משמעות לבית אבותם. דמשפחה של אביו ולא של אמו. וכדאיתא במס׳ ב״ב דק״ט ב׳. אבל זה הפי׳ א״א לפרש אלא בלשון לבית אבותם א״כ הוא ביאור על למשפחותם אבל היכא דכתיב ולבית אבותם. הוא ענין בפ״ע. שנפקדו למשפחות וכל משפחה לבתי אבות. והטעם כי בקהת ובני גרשון היו מבני שלשים עד בן חמשים שנה. פחות לפי ערך שהיה מבן חודש ולמעלה. לפי ערך שהיה בבני מררי. והיינו כמש״כ לעיל ד׳ ג׳ שלא הכל היו ראוים למשא הקודש. מש״ה היה בבני קהת עוד פחות לפי ערך מבני גרשון. מעתה מובן דהראוים ונמנים למשא ג״כ לא הכל היו ראוים לכל כלי קודש. ואינו דומה נושאי הארון הקודש לשארי קודש. וכן לפי ערך כל כלי קודש. תדע שהרי ידוע לשון המדרש בפ׳ קרח שקרח היה מנושאי הארון. מבואר שלא כל בני הקהתי הנמנים היו ראוים לכך. וא״כ היו מתחלקים למשפחות. וכל משפחה לבתי אבות אלו לכלי קודש זו ואלו לזו. וכך היה בבני גרשון. משא״כ במשא מררי. מעתה דמשמעות ולבית אבותם דכתיב בבני גרשון היינו שנתחלקו לבתי אבות. הייתי אומר דמי שהיה מבני קהת ואמו מבני גרשון. ולא הגיע למשא קהת מחמת שלא היה ראוי לזה. מכ״מ הרי יכול להגיע למשא בני גרשון. מש״ה חזר ופירש הכתוב למשפחותם לבית אבותם דווקא משפחת בית אביו ולא בית אמו. משא״כ בקהת לא נצרך לפרש דמי שאמו מבני קהת לא היה נושא במעלת הקודש. שהרי רק בני קהת נבחר לזה ולא פחות ממעלתם:
על פי ה׳. ולא כתיב ביד משה. כבר ביארו חז״ל ברבה. שלא ידע משה שכך הוא רצון ה׳ גם בבני גרשון. ומכ״מ עשה שלא כמצווה ועושה כמו שצירף את הנשיאים מדעת עצמו. אח״כ בבני מררי חלה עליו רוח יד ה׳. שכך הרצון בכל בני לוי. מש״ה כתיב גם בבני מררי ביד משה:
פקד אותם ביד משה איש איש וגו׳. בכח חכמתו וגדלו הכיר מי ראוי לעבודה זו ומי לזו:
ופקודיו אשר צוה וגו׳. וכן הממונים אשר צוה ה׳ לעשות כדכתיב לעיל כ״ז ופקדתם עליהם וגו׳. גם זה נעשה בצווי למשה היינו ברוה״ק זה יהיה ממונה ע״ז וזה ע״ז:
